התחדשות

רונית הזיזה קצת את ערימות הכביסה כדי שיהיה לי איפה להתיישב. ריפוד הספה שהתגלה תחת הערימות היה דהוי, משופשף ומלא אניצי בד שנשלפו ע"י ציפורניו של חתול ג'ינג'י בשם "נשמה". כשהתיישבתי יכולתי להבחין בעבודה היסודית שביצע נשמה בכל רהיטי הבית. מכל מקום בצבצו קצת ספוג וקצת חור, הסתכלתי סביב ונהיה לי שחור.
שולחן האוכל היה מכוסה בעיתונים ומגזינים מקצועיים ובניהם ניתן היה להבחין בעיגולים יבשים של כוסות קפה שנספגו בעץ. על הקירות היו כתמים גדולים, עדות אילמת לידים קטנות וגדולות שליטפו אותם במהלך השנים. בשירותי האורחים היה סדק לאורכו של המושב ובניאגרה עבד רק הכפתור של הלחיצה המלאה.
אם לא הייתי יודעת שהדיירים הנם פסיכולוגית קלינית ורופא כירורג, הייתי מייחסת אותו לשני צעירים שכרגע חזרו מהודו.
לפעמים אני נכנסת בפעם הראשונה לבית ולא מבינה למה הזמינו אותי. הפעם היה לי ברור, הבית הזה זקוק לטלטלה רצינית.
התקציב היה מצוין, המוטיבציה והאינטראקציה, אפשרו לפרזנטציה להתאים לסיטואציה.
מהפך לעיתים הנו עונג צרוף, בפרט שנקודת ההתחלה הייתה נמוכה כל כך.
רונית והדוקטור (אבירם) השתוקקו להתחיל והקדישו ימי חופש רבים לטובת השיפוץ.
באוויר היה ריח של שינוי, של התחדשות, שהשתלב בריח הצבע החדש של הבית ובריח הזיעה של אלכסיי האינסטלאטור. רונית, אבירם ונשמה שכרו דירה קטנה לחמשת חודשי השיפוץ ובזמן שהבית שלהם הפך למחצבת אבק וסיד, אנחנו הסתובבנו ורכשנו רכישות.
כמו חופן קונפטי במסיבת יום הולדת פוזרו שיקים בין כל מעצבי העיר, לא קיפחנו איש. שולחן אוכל מעץ שורש מגוון, כסאות עור לבנים סביבו, ספות ענק מכוסות בכריות מבדים שונים, את השטיח ארג לנו לפי תוכנית לואי בן כליפא. לווילונות מצאנו בד מיוחד של וורסאצ'ה, ששזורים בו חוטי מתכת כסופים. חנויות העיר בכלל ונער החניה של קסטיאל בפרט, חייכו אלינו בחום. רונית ואבירם נשאבו למסיבת הקניות בלי להביט לאחור.
הגיע הזמן לשינוי ונעשה אותו כמו שצריך.
בין סיבוב קניות אחד למשנהו, הבית קיבל צורה חדשה. חדר הכביסה המרווח, המטבח ופינת האוכל, הסלון המפואר, הכול העיד על איכות חיים, סדר ואסטטיקה.
לאחר חמישה חודשים בדיוק, סיימנו. אחד אחר השני הגיעו כל מעצבי העיר עם יצירותיהם. פריט אחרי פריט מצאו את מקומם בבית. שירלי, אוצרת אמנות הגיעה ורכשה כמה עבודות לקירות הבית ורונית, דוקטור אבירם ונשמה החתול חזרו הביתה.
בדרך כלל אני מתעצלת, אבל הפעם ידעתי שהפער בין ה"לפני" וה"אחרי" יהיה ענק, אז צילמתי לפני. השבוע הזמנתי את רן הצלם לבוא לצלם בשבילי את הבית "אחרי".
התרגשתי נורא. פיניתי לעצמי את כל היום כי רן רצה לצלם גם באור יום וגם בחשכה. קניתי פרחים כדי לפזר באגרטלים ונרות צבעוניים שיוסיפו לאווירה במקומות הנכונים. הגענו וצלצלנו בדלת. רונית פתחה, כולה קורנת מאושר ושוב נישקה אותי והודתה לי על השינוי שעשיתי בחייהם.
היא הספיקה להזיז מהר את ערימות הכביסה מהספה החדשה, שנייה לפני שהתמוטטתי עליה. שולחן האוכל החדש היה מכוסה בעיתונים ומגזינים כשבצד מונחת כוס זכוכית עם שאריות יבשות של קפה שחור. על השטיח המפואר של לואי היה כתם ענק ורונית הסבירה לי שבזמן חנוכת הבית, נשפכה כוס יין והיא עדיין לא הספיקה לנקות.
פרחה נשמתי כשהסתכלתי סביב.
ונשמה? נשמה התמתח על כסא העור תוך כדי נעיצת ציפורניים וניקוב חורים קטנים בכסא המפואר.
הייתה לי הרגשה שהוא קורץ לי.