רכבת הרים

נגיעות קטנות שיביאו למהפך גדול במרכז רפואי יוקרתי, ריגשו אותי נורא.
(אני יודעת שצריך לכתוב "ריגשו מאוד, אבל בא לי לכתוב, "ריגשו נורא).
שלושה מרחבי המתנה יש להם שם וצריך להקפיץ אותם שיהיו גם פונקציונאליים וגם אסתטיים.
כל מה שאנחנו רוצים זה ריהוט חדש, הם אמרו לי, מה שיש היום מאוד לא נוח ולחלוטין לא מספיק לכמות האנשים שמאכלס המקום מידי יום. התקציב מאוד מוגבל כך שאל תגעי בקירות, גם לא בתקרה וברור שלא בריצוף, רק רהיטים חדשים ואולי תמונה או שתיים.
הריהוט משמש מאות אנשים ביום, כך שתבחרי משהו שאפשר לרחוץ ולא סופג כתמים, גבוה כדי שאפשר יהיה לשטוף את הרצפה גם מלמטה וכהה כי אחרת זה יראה כמו מזבלה. שלא יהיה רחב כדי שנרוויח מקום אבל שכן יהיה רחב כי מגיעים גם שמנמנים. (מבולבלים? גם אני) שיהיה קל לקום ולשבת, כי מהריהוט הקודם אי אפשר היה לקום ושיהיה נוח כי לפעמים יושבים שם המון זמן, אבל שלא יהיה נוח מידי כדי שאנשים לא יתפסו כמה כסאות וישנו עליהם בלילה
ואם אפשר כחול, הוסיפה סיגל.
בסיור מוקדם למדתי שמרחבי ההמתנה הם בעצם מסדרונות בין המחלקות. המבנה הוא בצורת האות ריש וכל הקירות אלכסוניים. כל אלכסון מורכב מהמון דלתות וקצת קיר, דלתות כניסה למחלקות, דלתות למעלית, דלת לחדר מדרגות, דלת לארון חשמל, דלת לארון כיבוי אש ודלת לשום מקום. למדתי גם שיש קיר אחד מחופה בזכוכית ירקרקה ואחד בטפט מתקלף, קיר אחד מסויד לבן והמון חלונות בזווית קצת משונה. התקרה מנוקדת באורות ניאון אכזריים כאילו הניתוח מתחיל כבר בחדר ההמתנה וכולם יושבים חשופים לאורך הקירות כמו במסיבת כיתה.
בשלב הזה עדיין לא הבנתי שנכנסתי לקרון של רכבת הרים והתנפלתי על האתגר.
הכנתי מערך ריהוט הדומה באופיו ללובי של מלון. לא עוד ישיבה היקפית, אלא מעגלי שיחה פרטיים, המחולקים לרביעיות ולזוגות. בניהם שולחנות קטנים מאפשרים להניח כוס קפה או מחשב נייד וגם כמה שטיחים כדי לחמם את האווירה. אחרי פרזנטציה להנהלה, קיבלתי אישור להחליף גם את גופי התאורה ואת הטפטים ויצאתי לדרך חדורת מוטיבציה לנצח את אסופת החומרים והזוויות ולעצב בית חולים בוטיק שכולו התניות. שיהיו המון מקומות ישיבה, אבל שלא יהיה צפוף, כסאות נוחים אבל לא מידי, מבדי פלסטיק כהים ורחיצים אבל יוקרתיים ושישתלבו עם קיר אחד בזכוכית ירוקה, קיר אחד לבן, טיפ טיפה טפט והמון המון דלתות שאסור לחסום. אחרי שהסתיימו עבודות החשמל והצביעה הגיע הטפט הראשון עבור קיר אחד קטן, בקומה אחת מתוך השלוש וסימן את הלילה האחרון בו אישן בשלווה. כולם שנאו אותו.
שני אופטלגין, בקבוק רסקיו ובקבוק בירה (אני משתכרת גם מבירה) שלוו בתחנונים,רגע ,חכו כמה ימים יגיעו הרהיטים והוא ישתלב. לא חיכו, החלפתי והתחלתי קלות להתערער.
או אז החלו להגיע הרהיטים ואחריהם קהל והמון רב. וזה הלך ככה, "מדהים נראה כמו מלון בוטיק", "למה שיניתם היה בסדר קודם", " יה אללה איזה שדרוג דפקתם פה, רחל יש עוד בורקס?", "איכס מה זה הכיסאות האלה", "וואו איזו ליגה, כמו בחו"ל", "כאחת שמבינה, אני חושבת שחבל ששמתם שטיחי צ'לטיקה עדיף היה לשים זיגלרים"," מה זה? איזה יופי פה", " לא משהו, הייתי הולכת על צבעי לבן ופשתן", "פששש...איזה סטייל של מקום", "כל כך רציתי כחול" אמרה סיגל והוסיפה "אדוני תוריד בבקשה את הרגליים מהשולחן" ו "ניקולא, תשלח דחוף מנקה, שפכו קולה על השטיח".
בקרון של רכבת ההרים אני עולה עם ה"איזה יופי", צונחת עם ה"איכס" ומתמוטטת מהפירורים של הבורקס. מתחברת כהרגלי לשני אופטלגין, רסקיו, בקבוק בירה ולחיבוק של סיגל (למרות שלא בחרתי כחול) שעוטפת אותי ברגישות השמורה רק לה ומרגיעה.
במסגרת המהפך החלטנו להפוך את בית החולים לבית לאמנות ישראלית מתחלפת. אתמול הגיעה לילך, אוצרת האמנות, עם עשרות תמונות ופסלים. בהתרגשות רבה חילקנו את היצירות בין שלושת הקומות והמהפך הושלם, יש לנו בית חולים בוטיק.
גולת הכותרת הייתה פסל ברזל ענק שהוצב ליד דלת הכניסה. סיגל, לילך אוצרת האמנות ואני, עמדנו נרגשות מול יצירות המופת וחיכינו לתגובות.
והן אכן הגיעו, מה זאת אומרת הגיעו, בשיטפון הגיעו: " וואו, קשה להאמין שזה בית חולים", "אוי ווי, הצילומים על הקירות עושים לי כאב ראש נוראי", "איזה יופי פה, עושה חשק להגיע גם כשבריאים", "מה זה הפסל המזעזע הזה, נראה כמו גרוטאה", "כל הכבוד, מדהים פה".
נשאר לך במקרה אופטלגין? שאלה סיגל.
יש לך רסקיו? שאלה לילך
יש בירה, עניתי, הולכים לחגוג את התחלת הפרויקט הבא. קדימה למהפך בלובי של מחלקת הרנטגן.
סיגל, שנלך הפעם על כחול?