כשהוא פתח לי ועמד שם כשכרסו העצומה מחשיכה את המבואה, לא ידעתי אם לקפוץ בשמחה על צווארו המדובלל, או למות. הבן פורת יוסף הזה, שהיה החתיך מכולם, המסוקס שבגברים גדל להיות אבא שלו. לרגע חשבתי שאולי הוא לא הוא אלא ההוא מהדור הקודם, אבל זה היה הוא, לגמרי הוא.
הכל התחיל שבוע לפני בצלצול טלפון תמים, מענה, קביעת פגישה, הזדהות בשם וכתובת, התרגשות עם גילוי המטלפן והתרגשות בהמתנה למפגש.
למעשה הכל התחיל כשלושים שנה אחורה. חבורה של בני שש עשרה חוברת יחדיו לכמה שנות נעורים מטורפות. חיים על הקצה, כולם יפים, רעש של אופנועים, ריח של סיגריות, דפיקות לב של התאהבות והתרסקותה ואלפי חלומות גדולים שמלווים את ימי התום.
גדלנו, החיים לקחו אותנו למחוזות שונים. הקמנו משפחות, בנינו קריירות ואספנו חברים חדשים.
קשרי הנעורים נשארו באלבומים המצהיבים ובזיכרונות קצרים שקופצים כמו פרסומת באינטרנט.
במעמד הקשה של פתיחת הדלת, בחנו אחד את השני ביסודיות שקטה. חיבוק חם, נשיקה על שתי הלחיים ונכנסתי לסלון.
דירה בורגנית סטנדרטית ונעימה קיבלה את פני ואישה דודתית למראה עם סימני מירמור קל בזוויות הפה, קמה לקראתי בכבדות מהספה. "נעים מאוד, אני נילי" הציגה את עצמה, "שמעתי עלייך הרבה סיפורים ,אבל תעשי לי טובה ואל תתחילו עכשיו להעלות זיכרונות. שנים הוא מספר לי שוב ושוב על גיל ההתבגרות המשוגע שלכם. הבנתי שהיה כיף, אבל זה היה מזמן ונמאס לי לשמוע. בואי אתאר לך את השינויים שאני רוצה בבית". אפילו כוס קפה היא לא הציעה לי, המפלצת. נזכרתי שסיפרו שהתלבשה עליו איזו קלפטה והפרא אדם הפך לעורך דין מסחרי, מאולף כמו כלבלב בקרקס.
וואי לי מה נהיה ממנו, חשבתי לעצמי, רק בעיניים יש עוד קצת שאריות מהעבר. כל כך רציתי להגיד לו כמה הוא דומה לאבא שלו, אבל הנחתי שהוא לא ישתגע מהמחמאה, והחלטתי לסתום.
והקול שלו, אפילו הקול שלו בדיוק כמו של אבא שלו, קול צרוד כזה של מעשנים כבדים.
"אז ככה" היא מיקדה אותי, " בגלל בעיות הסוכר שלו ועוד כמה צרות שלא ניכנס אליהן עכשיו, הפכנו טבעונים ולכן אני צריכה מטבח חדש שיתאים לאכילה נכונה ". מה הקשר? תהיתי בתוכי. "מה הקשר?" שמעתי אותו ממלמל בקולו הצרוד, אך נילי התעלמה והמשיכה. "את האמבטיה נחליף במקלחון גדול שיהיה בו מקום לכסא גלגלים. אנחנו לא הופכים צעירים, את יודעת, צריך להיערך לעתיד".
מתי כבר תציעי לי איזו כוס קפה, כוס מים, אפילו כוס של נבט חיטה כמסורת הטבעונים? חשבתי בליבי בעודה מרצה משהו על שתי מיטות שמתכווננות בנפרד. היא חולמת בקול על מיטות נפרדות ואני נזכרת בדממה בכמויות הבנות שרק חלמו להיות איתו על מזרון אחד ובכמויות הרבות עוד יותר שגם הצליחו.
מים, רק לכוס מים פיללתי כדי שאוכל להתמודד עם תכנון מקום לכסא גלגלים עבור הנעורים שלי.
נילי המשיכה להדריך אותי בין החדרים ובקשה שאדאג שיהיה המון אור בכל מקום, כי הם מאוד אוהבים לקרוא והראיה היא כבר לא מה שהייתה פעם.
"תשתי משהו?" הוא שאל כשהתיישבתי לסכם את כל הבקשות. "אשמח למים" עניתי בעודי שולפת את הפנקס העט והמשקפיים. "ממתי יש לך משקפיים?" הוא שאל מתפוצץ מצחוק .
"אתה יודע איך זה, הראייה כבר לא מה שהייתה פעם" עניתי לו בקריצה והצטרפתי לצחוק שלו.
לרגע קצר וחולף היינו שוב ילדים של חופש.
ככל הנראה התיישבתי על הכורסא של החתול, כי התקף התעטשויות קטע את רצף הפגישה. כשהעיניים החלו לנזול מהאלרגיה וגלילי הטישיו החלו להיערם, הבנתי שזה הזמן לפרוש למקלחת ולשטוף מעליי את שאריות שערות החתול ואת שאריות הלם המפגש.
בדלת, אחרי שתי נשיקות פרידה כשכבר פניתי ללכת, הוא הוסיף ואמר לי "אני חייב להגיד לך משהו, אל תפגעי כי היא נראתה ממש אחלה, אבל את כל כך דומה לאמא שלך. כשנכנסת חשבתי לרגע שאת היא והשתגעתי מזה.
ואת יודעת מה הכי הרג אותי? נהיה לכן בדיוק אותו קול, לא להאמין, ממש אותו הקול."
© כל הזכויות שמורות לאורנה שלוש גורביץ, עיצוב ואדריכלות פנים, טל. 054-9348965