"צבע לבן, אבל לא לבן לבן, אלא לבן עמוק. שלא יהיה לבן משעמם, אבל גם לא שמנת או בז' אלא ממש לבן. איך אני אסביר לך את הצבע? מין לבן כזה שיש לו אישיות שהוא לא סתם לבן דל, אלא לבן רך ועוטף. לבן כזה שנראה כאילו שהוא צבע יוקרתי למרות שהוא לבן. את מבינה ?"
הפתיח נלקח מתוך דיאלוג שהתנהל במהלך הפרויקט ויש בו בכדי להעיד על הפרויקט הצבעוני והאנרגטי שהסתיים זה מכבר.
ועכשיו להתחלה.
יש כאלה שלוקח להם המון זמן בין המילים, הם מדברים נורא לאט ובשקט, חושבים ארוכות על כל מילה שיוצאת להם מהפה ולעולם לא מתלהמים. לאחר לחיצת יד רפה, התיישבנו לשוחח. הזזתי את כל התלתלים מהאוזניים כדי לחדד את השמיעה, למרות שאני שונאת את ה"לוק" הזה. כל החושים היו דרוכים אך בשום שלב לא ידעתי אם אני אמורה להגיב עכשיו, או שהיא סתם בהפסקת תה בין המילים. מה אני אמורה לעשות בהפסקות האלה ? לקחת כדור ולצאת לשחק בחוץ? להגיד אהה? לשתוק ולחכות שהמשפט הבא יסיים את התה ויחזור להגיד את דברו ? מה עושים בשקט הזה ?
בתוך השקט וההפסקות האין סופיות בין המשפטים הבנתי שהיא בכלל לא רוצה לשפץ, טוב לה ככה, היא שונאת שינויים. זה הוא שרוצה כבר שנים ואין לה כוח יותר להתנגד. בין השתיקות הבנתי שעולמה נחלק בין לשתוק בבית או לסתום בסדנאות וויפאסאנה בנגב. לפעמים היא קצת קוראת, או רואה טלוויזיה, או מבשלת לילדים. לעבוד לא בא לה כי הוא מרוויח מספיק, חברות דווקא יש לה ולפעמים הן נפגשות על תה ירוק בבית הקפה השכונתי. הסתכלתי לה עמוק לתוך העיניים, דווקא עיניים נבונות. גם ברור לי מתוך המשפטים שליקטתי ששכל יש שם, אבל טיפת אנרגיה שתרמוז שהיא חיה, את זה אין.
מקץ נצח שנמשך כשלושת רבעי שעה, בהן נעצמו לי העיניים ונעצם גם המוח, הוא חזר מהעבודה. חיוך מאוזן לאוזן, נשיקה אוהבת ללוחשת לתה, לחיצת יד בטוחה ואפשר להחזיר את התלתלים למקומם הטבעי. הוא לקח את ההובלה ומאותו רגע התחלנו להמריא.
קירות הבית נראים כפני הירח, מחורצים ומלאי גבשושיות, כתוצאה מפיצוץ בצנרת. לדבריו הפיצוץ ארע כבר בשנת 2010, אבל לאשתו הייתה אנרגיה רק בשביל לסתום את הפיצוץ ולא מספיק בשביל לתקן גם את הקירות ועכשיו הוא נשבר והחליט לקחת את כל השיפוץ על עצמו. הם ישכרו בית לכמה חודשים ונתחיל להשתגע. מתחשק לו הכל חדש, חלוקות חדשות של המרחבים, מטבח, ריצוף, חלונות, דלתות, שבילים וגינה וכל מה שניתן לבצע בתקציב המכובד שהוא העמיד לרשות הפרויקט.
אוויר חדש החל לזרום בחדר, העיניים נפקחו לי, המוח חזר לקבל חמצן ויצאנו לדרך.
בהרבה אומץ וחופש יצירתי הפכנו את כל מה שניתן להפיכה. הכל זז בבית מלבד שרירי הפנים שלה. המטבח הנחבא אל הכלים, יצא בגאווה אל המרחב הציבורי. חדר השינה השתלט על חדרים שאינם בשימוש והפך סוויטה רב שימושית, הסלון נחשף בשקיפות מרגשת לגינה ואפילו גרם המדרגות שינה את כיוונו. אבל אצלה אין סימני חיים, אין דופק. מידי פעם היא באה לסיורים בשטח , בנעלי ספורט של נייקי מדלגת בין הקרשים ושלוליות הבטון, לא אומרת מילה ונעלמת.
המקום היחיד בו היא בקשה להתערב היה צבע הקירות, וכזכור היא אוהבת רק לבן. על הקיר ציירנו משבצות ובכל משבצת דוגמא ללבן אחר. האחד לבן צח, ואחד עם נטייה לאפרפרות, אחד עם נגיעות מוקה בדיוק כמו שמראים בפרסומת בטלוויזיה ואחר לבן עם נגיעה סגלגלה, יש לנו לבן שמנת, לבן כנף ברבור ולבן יונה, לבן עצוב, לבן שמח ולבן בקריזה. בכל דוגמא רשום מספר הצבע וערימה של שלושים קופסאות קטנות מונחת לצד הקיר. נו, אם סוף סוף היא מבקשת להיות מעורבת, לא נשקיע?
אז השקענו וקיבלנו המון משבצות לבנות, זאת אומרת קיבלנו קיר לבן אחיד לגמרי עם המון מספרים קטלוגים שעוזרים לאנשי המכירות להציג מגוון. והיא מטיילת בין האין משבצות ומחפשת את הלבן המושלם שלה. נורא קשה להחליט אמרה בלחישה, כבר כואב לי הראש, אני מתה.
אילנה אמרה שכבר מזמן את מתה פשוט לא הודיעו לך, רציתי להגיד לה אבל ויתרתי. הלבן השלישי משמאל בשורה החמישית, היה הלבן שעשה לה את זה ומקץ שבוע, הבית נראה ככלה תחת חופתה.
"קצת שטוח הלבן הזה, את לא חושבת? אני מעדיפה שיהיה לו יותר עומק ורכות, סתם לבן בלי אופי, אני חוששת שאולי טעיתי בבחירה", לחשה.
חודשים ארוכים חלפו מסיום הבניה, ובעוד הוא מסתובב גאה כמו טווס בבית הצבוע בלבן ברבור ,
היא ממשיכה לכתת רגליה במסע חיפוש חרישי אחרי הלבן האמיתי.
© כל הזכויות שמורות לאורנה שלוש גורביץ, עיצוב ואדריכלות פנים, טל. 054-9348965