פיות

פתחתי את דלת הכניסה ונכנסתי פנימה. מיד הוכיתי בסנוורים מהמראה של הבריכה הפורץ מהחלון הענק. הרוח יצרה על המים גלים קלים והשמש השוקעת התנפצה עליהם בהמון קשתות שמילאו את רצפת הסלון כמו ריקוד של אלפי פיות קטנות. מרחוק ראו את הים עם הכדור הכתום הענק היורד לאט לתוכו.
המראה הזה פילח את גופי ונשמתי נעתקה.
צעדתי פנימה, מנסה להכיל את כל היופי ותהיתי מה אפשר להוסיף לבית שגר לו מול נוף שכזה.
בפנים חיכו לי מרים ואריה. השגרה נטלה מהם את הזכות להתפעם מהמראה. הים והבריכה נמצאים שם כמו ארונות המטבח, רהיטי הסלון, התמונות, המנורות, השטיחים והם עצמם. השגרה המעוורת כיסתה את קשתות האור המרקדות, את כדור השמש, את השמים האינסופיים , את הפן החלק של מרים ואת הקרחת המתהווה של אריה. הכול כל הזמן שם, ברור, צפוי, לא מיוחד ולא מרגש.
מרים ואריה עוזבים למקום אחר. הבית גדול מידי, הבריכה קרה, בגינה צריך כל היום לטפל, לכן מרים ואריה רכשו כמה דירות . שיהיה להם, לילדים, להשכרה וככה יהיה יותר נוח לחיות.
במשך תקופה ארוכה תכננו את כל הדירות. היה דווקא נורא כיף. כל דירה תוכננה בסגנון אחר והיה המון מקום להתפרע. הדירה שלהם הייתה המושקעת מכולן.
סוויטת השינה התפרשה על פני חצי קומה והכילה עולם ומלואו. מיטה רחבת ידיים, פינת קריאה, פינת עבודה, מטבחון, חדר ארונות עצום כשבמרכזו ספסל ישיבה ( שיהיה לאריה נוח לגרוב גרביים ) חדר רחצה עם אמבטיה עגולה, מקלחון לשניים , שני כיורים נפרדים ( הצחצוח בשנים נעים יותר), שירותים עם ספריה קטנה (מרים ואריה אנשי ספר) וכמובן מרפסת רחבה לאורך החדר שיהיה נעים לשתות יין בשקיעה. הסלון והמטבח היו בחלל אחד ענק כשבניהם מפרידה פינת אוכל חגיגית וכולם פונים לחזית זכוכית המשקיפה על העיר כולה. הים והבריכה פינו את מקומם לנוף אורבאני טיפוסי, אוסף גגות, אנטנות ודודים שבאופן לא ברור מצליח ליצר חוויה מרגשת משלו.
עם הדירות הנוספות שיחקנו בשלל סגנונות שיהיה שמח בבניין. פגישה ועוד פגישה, רעיון ועוד אחד, שוב שינוי ושוב תכנון על הכול חשבנו, חוץ מדבר אחד.
מקץ כמה חדשים, הגעתי לפגישה נוספת.
פתחתי את דלת הכניסה ונכנסתי פנימה. שוב סונוורתי מהמראה של הבריכה הפורץ מהחלון הענק. הרוח כהרגלה יצרה על המים גלים קלים והשמש השוקעת שוב התנפצה עליהם בהמון קשתות שמילאו את רצפת הסלון בריקודן של אלפי הפיות הקטנות. מרחוק הכדור הכתום הענק היורד לאט ושוקע בים.
צעדתי פנימה ומרחוק בפינה קטנה וחשוכה , מכווצת על כורסא, ישבה מרים.
הפיות בריקודן השמח לא הגיעו עד אליה, פיות רוקדות באור והיא ישבה שם בחושך.
בין דמעה לדמעה היא אמרה לי,
"אורנה , סליחה, לא בונים ולא משפצים.
הוא עזב,
אחרי 35 שנים הלך לאחרת.
השאיר מכתב, ניסה להסביר ועזב.
השמש שקעה, הפיות נעלמו
ובפינה, על הכורסא ,
נשארו רק היא והלב השבור שלה.