ואז הגיעה נורית

חם . כל כך כל כך חם עד שגם בחדשות דילגו על האיראנים והאנטישמיות ודיברו רק על החום והשלכותיו. אמצע אוגוסט, לא רק חם, גם לח. השילוב של החום והלחות עם ריח הזיעה, המיס את מנגנוני הסינון האחרונים שנותרו במערכת העצבים של תושבי המדינה וכולם היו עצבניים. האוכלוסייה התפלגה בין אלה שרוצחים, אלה שדורסים ובורחים, אלה שסתם צועקים על כל שטות ואלה שהחום המיס להם את כל המוח והפכו לזומבי, מתים מהלכים.
גם עליי החום קצת השפיע , אני התחברתי לצד של הרוצחים. מהבוקר כולם היו מועמדים להשמדה. אפרת השכנה שהפח שלה טפטף בכל חדר המדרגות, המתדלק מתחנת הדלק שלא הגיע למלא לי את המיכל למרות שעמדתי בשירות מלא, הקופאית במזנון שדברה עם חברה שלה ולא הקשיבה שאני רוצה דייאט קולה דחוף, השוטר שהתחבא בפינת ברנר והסתער עליי כשלא אותתי וכל מי שאיכשהו התגלגל למרחב שלי. וכך, כשאני, אפאס, לא רגועה והזיעה ניגרת מתחת לבגדים כמו יובלי נהר, יצאתי לעוד יום עבודה שגרתי המתחיל בפיקוח על נקודות החשמל באתר בניה שיום אחד יהיה הבית של נורית .
סמי החשמלאי ואני מסתובבים באתר הבנייה כשכולם קודחים מסביב.
ככה זה כשמעבירים צנרת של חשמל. ה"קונגו" רץ וחורץ את כל הקירות והתקרות של הבית .ואני עומדת שם, רטובה כולי ועכשיו גם מלאת אבק. השילוב של ענן אבק המתיישב על תלתלים רטובים מזיעה העביר אותי מקבוצת הרוצחים לקבוצת הזומבי. סמי ואני עברנו נקודה נקודה, הזזנו ימינה, הזזנו שמאלה עד שהתאמנו בין התכנית, שהפכה בינתיים למפת שולחן מכוסה בגרעיני זיתים וקופסאות טונה חצי אכולות, לבין הקירות.
מקץ שעתיים כשאני נראית כמו מישהי שחולצה מרעידת אדמה, הלך והשתבח היום . המשימה הבאה חיפוש אחר סלון ופינת אוכל. היה חם, כבר אמרתי ? וגם מאוד לח.
אספתי את נורית ונסענו לדרום תל אביב. גם ב"הרצל" חם ומסריח ולח , אבל אין ברירה - צריך סלון.
נורית , שגם לה היה חם, הביטה בי במבט המשלב ייאוש ורחמים, מבט של " את רצינית? בחום הזה ? "הרצל "? ". קנינו עוד משהו לשתות ויצאנו למשימה. חנות אחר חנות , מעצב אחר מעצב. נכנסות, ממששות, יוצאות. קצת שואלות, לעיתים יושבות רגע כדי להתעמק קצת יותר בפריט מסוים אבל בעיקר אוספות מידע ושותות, כל הזמן שותות, חנות אחת ופחית דייאט קולה אחת, חנות , דייאט קולה וכך התקדם לו היום . מצאנו שתי אופציות לפינת אוכל וספה מדהימה לסלון ואז סמי החשמלאי התקשר וביקש שנחזור, יש לו בעיה בסימון של המנורות השקועות בתקרה. כנראה הטונה התייבשה על המפה, שהייתה פעם תוכנית חשמל, בדיוק במקום בו מסומנות המידות של המנורות.
חזרנו לאתר. אחרי שהצלחנו לדלג מעל כמעט כל רוחב שלולית המלט, ( הלך רק העקב מאחור ובמילא תיכף סוף עונה) נכנסנו לסמן את מנורות התקרה.
כשמסתכלים הרבה למעלה, האבק נושר לא רק על התלתלים אלא גם על הריסים והאף והשתייה נגמרה והחום נורא והזיעה ניגרת ומה שהיה פעם אני, מנסה לשמור על אנרגיות גבוהות , חוש הומור, מקצוענות ולא להראות חולשה.
אחרי שניצחנו נסעתי הביתה.
תסלח לי מדינת ישראל המתייבשת ,התקלחתי שעה תחת זרם מים קרים ושטפתי את תלאות היום.
פתאום צלצול בדלת, פתחתי ומולי עמד שליח עם זר פרחים ענק .כשקראתי את הפתק נהיה לי שוב חם, אבל הפעם החום היה חום הלב. בפתק המצורף היה כתוב:
סתם כך באמצע הבניה, רצינו להודות לך על מסירותך. אוהבים, נורית ואלכס.