המייל השישה עשר

"האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים."
הילדים נרדמים ומאיה מתעוררת. כמו ינשוף או תנשמת המחכים לחשיכה, הלילה קורא למאיה.
אחרי שהשכיבה את הילדים, אפסנה את הבעל מול משחק של הפועל, כולה עליצות ואנרגיות מתפוצצות.
השמש שוקעת ומאיה מתחילה לפרוח, כמו ברק ורעם היא מגיעה אלי. בהתחלה יש הבזק של אור במסך של הנייד, אחריו כמו רעם, מגיע הטוויט טוויט, שמסמן את בוא הסערה וגשם של הודעות פורץ מהטלפון. מרגע שניתן האות, אני יודעת שגם המחשב עומד להיות מותקף ומיילים יישטפו מתוך תיבת הדואר הנכנס.
לו הייתי גם אני ינשוף, היה לי קל יותר. אך לצערי אני תרנגולת ובקצב שקיעת השמש, הולכים ונחלשים קרקורי וכשהים בולע את הקרניים האחרונות של האור, אני שוקעת איתן.
מאיה רבת הפעלים מנהלת סניף של בנק ואינה פנויה אלי בשעות היום. ימי חופש אינם באים בחשבון, הפגישות נערכות בהפסקות הצהרים. הבית הכי קל והכי קשה שהיה לי.
הקלות מקורה באישיות. מאיה לא עושה עניין עיצובי מכלום, חשוב שיהיה פונקציונאלי, פרקטי וכמובן אסתטי, אך היא לא באה עם אג'נדה מסובכת. במילותיה "אם את חושבת שזה יפה, נקנה ".
במהלך היום אני מטיילת ובוחרת כמה אופציות לכל דבר, לריצוף ולפרקט, לחיפויי הקיר ולברזים ובערב, רגע לפני שנסגרות החנויות, אצה רצה מאיה ובוחרת לה משהו מתוך הרשימות.
ואז כשהכול כל כך פשוט וקל עם מאיה של היום, מגיעה מאיה של הלילה ואיתה מגיעים ההגיגים.
אולי במקום לבנות, כדאי לעבור דירה וזהו. אולי כדאי בעצם להוסיף עליית גג ולהעלות את הילדים למעלה וזהו. כדאי לוותר על יחידת דיור במרתף ולהפוך אותו לחדר טלוויזיה וזהו?
אז אולי בכל זאת מטבח פתוח עם אי וזהו. אולי בעצם כן ג'קוזי וזהו.
לפעמים בהפסקה של משחק הכדורגל, גם לבעלה יש "וזהו" משלו. אולי נעשה משרד בחניה הסגורה במקום שולחן הפינג פונג שבמילא כבר שנים לא בשימוש. אפשר לחסוך שעתיים פקקים ביום, יאללה החלטנו וזהו? וכשהמשחק חוזר, חוזרת מאיה. מבחינתה אפשר לסגור על הרעיון של המשרד בחניה, אז לילה טוב וזהו. שוב מגיע בוקר וזהו, זמן שיא לתרנגולות. עכשיו תורי לעליצות ואנרגיות מתפוצצות.
אני מוציאה מחדש תכניות ויוצאת לחנויות עם תכנית השינויים שהוחלטו באישון לילה. מחליפה כמויות, מרכיבה מחדש פרטי נגרות, יושבת עם החשמלאי על התכניות המחודשות והכול מתקתק כמו שעון. שמחה ומסופקת אני שבה ללול בזמן שהים פותח פה גדול ומתחיל לבלוע את השמש.
מתוך המקלחת אני שומעת את שריקת השופט המכריז על פתיחת המשחק. בזמן שאני עוטפת את שערי החפוף במגבת, אני מתחילה את הספירה לאחור. עשר, תשע, שמונה....... שתיים ,אחד ו....שנייה הבזק של אור על המסך, אחריו טוויט טוויט והסערה מתחילה. מאיה של הלילה התעוררה לחיים.
בחדשות מודיעים, מתקפת הודעות ומיילים על בית גורביץ.
וכך זה ממשיך וממשיך, מייל ראשון ומייל שני. מייל שלישי ורביעי.
כמויות של מיילים כולם חשובים,
במייל האחד עשר אני כבר מנמנמת
והמייל השישה עשר הוא בדרך כלל המייל
שאיתו אני נרדמת.