הבטחה

על שפת הבריכה , עם קוקטייל ביד, הם חלמו על גבעתיים. סביב שולחן ערוך בסדר פסח, הם חלמו על גבעתיים. בבית הכנסת, בבר המצווה של הבן, הם חלמו על גבעתיים.
הם חלמו בספרדית על דירת שיכון עברית וכל קידוש הסתיים במילים: לשנה הבאה בגבעתיים.
החיים בבוגוטה בירת קולומביה מאוד נוחים. הבית גדול, החצר עם הבריכה מתוכננים עבור החיים הטובים, יש אם בית ואב בית שחיים ביחידת דיור קטנה בקצה החצר. יש בתי ספר פרטיים לילדים ויש קהילה יהודית חמה ועוטפת. יש סבא וסבתא ויש דודים, ובתוך כל אלה, יש חלום מצחיק על גבעתיים.
כל שנה קלאודיה ושמואל באים עם הילדים לביקור ומשנה לשנה הפרידה קשה יותר.
הלב רוצה להישאר, הראש מבין שצריך לחזור ובויכוח בין הלב לראש , הלב הוא זה שנשבר. שוב אורזים ,שוב מחבקים, שוב דמעות ,שוב ממריאים ושוב מבטיחים לחזור.
לפני שנה ,בחופשת הקיץ , עשו קלאודיה ושמואל מעשה וקנו דירה בגבעתיים. לא בדיוק דירה, אלא ציור שיהיה יום אחד דירה בגבעתיים.
רכשו לעצמם דמי שתיקה, כלי נשק שיעזור ללב להתמודד מול ההסברים השכלתניים של הראש. התאמנו את תכנון הפנים לצרכים ואת עיצוב הפנים לחלומות ולאחר שהפקידו בידי את כל הפנטזיות, חזרו לבוגוטה.
נחושה לעמוד במשימה, התחלתי בקרב הורדות ידיים עם היזם. כל אחד מאיתנו ביצע את תפקידו בנחישות. הוא ניסה לדחוף את המפרט הכי נמוך שקיים בשוק ותפקידי היה לנסות להתאים בין רמת הבניין , מיקומו ומחירו ,לבין המפרט הפנימי המביש.
רבנו על כל נקודת חשמל, או ברז. רבנו על כל קיר או דלת, על אריחי הרצפה וקירות האמבטיה, על המטבח והמזגן , על התריסים והקולטן,
על שפכטל גם על טיח ועל פרקט בחדרים שהיזם הבטיח.
לי יש חלום להגשים ואף יזם חסכן לא יקלקל אותו.
ובינתיים ,בבוגוטה בירת קולומביה, ישבו קלאודיה ושמואל מול מסך המחשב ודמיינו את עתידם דרך התמונות ששלחתי.
ובתמונות הכול שקט, אין ריב וגם לא ויכוח, רק דירה בגבעתיים שצומחת מול הפארק ורהיטים יפים שמחכים ליום פקודה.
בעוד שנה, הם הבטיחו, עם סיומו של הבניין, עושים עלייה. נכון שלא יהיה פשוט להשאיר את ההורים המבוגרים מאחור, אבל האחים ישמרו עליהם היטב. גם לילדים לא יהיה קל להגיע בלי שפה ובלי חברים. מן הסתם גם כלכלית תהיה ירידה חזקה, תמיד זה ככה אצל עולים חדשים שצריכים להשתלב בשוק עבודה בארץ אחרת .
יהיה קשה להיפרד מחברים טובים, מנוף ילדות, מזיכרונות ומערבי השבת המשפחתיים.
אך למרות כל אלה, משפחה של זוג הורים חולמים ושני ילדים מתכוננת לבוא.
משבוע לשבוע אפשר לדמיין פחות ולראות יותר. הבניין עולה וצומח, הנה הגיעו לקומה שלהם וכבר יש חלונות ומעקה במרפסת, וכמה יפה הריצוף בחדרים. עוד חודש עובר ועץ הזית בכניסה לבניין כבר נטוע , אפילו חיברו את אחת המעליות ואין יותר צורך לעלות עם קסדות ושישה סינים בכלוב החיצוני המפחיד.
אני מתרגשת לקראת סיום המשימה, שלושה חודשים נותרו ומשבעה מיליון נהפוך להיות שבעה מיליון וארבעה.
מקץ שנה ומחצית מגיעה כל המשפחה עם מזוודות, לצערם גם הפעם לחופשת מולדת קצרה בלבד.
אז יש לנו ארץ ויש לנו בית ויש לנו עץ , אבל יש לנו גם רק עוד כמה קצוות לסגור ובאים....
שוב חיבוק לפני פרידה, המראה, דמעה והבטחה.