עמדתי מאחורי הדלת, התכוננתי ללחוץ על פעמון הכניסה ולהיכנס אל עוד מסע אל הלא נודע. מתוך הבית בקעו צלילי פסנתר, האדג'יו של אלבינוני, יצירה מופלאה. המתנתי , שלא להחריד את הצלילים עם צלצול הפעמון. כשהשתרר שקט, לחצתי. את הדלת פתחה טניה, אישה יפה כבת ארבעים עם שיער חלק ושתי גומות חן שאפשר להשתגע. בסלון ישבו זוג זקנים, כנראה ההורים. הסבתא נמנמה על הספה והסבא צפה בכדורגל בטלוויזיה.
התיישבנו במטבח, תמיד הכי נעים במטבח.
"ההורים שלי עוברים לגור איתנו וצריך לבנות להם יחידה קטנה. הם לא זקוקים להרבה, רק חדר עם שתי מיטות נפרדות טלוויזיה ומקלחת. היחידה חייבת להיות ממוקמת בקומת הכניסה כי הם לא יכולים לטפס במדרגות. חשבנו אולי לסגור את החנייה מבפנים ולצרף את הממ"ד, מה את חושבת? "
מפעם לפעם שמענו את הסבא שואג, גול. נראה לי שהוא ראה משחק של מכבי חיפה.
פתאום הסבתא התעוררה והתחילה לבכות. טניה זינקה ממקומה, רצה אל הפסנתר והחלה לנגן את האדג'יו כשמידי פעם מבקיע קולו של סבא, גוווווול.
סבתא נרגעה וטניה חזרה אלי למטבח. המשכנו לשוחח מנסות להבין ביחד מה כדאי ,שוב סבתא פורצת בבכי, שוב אדג'יו ,שוב גול.
וואו, חשבתי, מכבי חיפה ממש על הסוס היום.
אחרי הפעם הרביעית לא התאפקתי ביקשתי מטניה פרשנות.
היא חייכה אלי עם הגומות המדהימות , " זה האלצהיימר, הם לא ממש איתנו.
כשאימא שלי עצובה רק האדג'יו מרגיע אותה ואבא שלי רואה את אותו משחק של מכבי חיפה כבר שבוע. גול, שידור חוזר , גול, שידור חוזר , גול, שידור חוזר.
מאז, יסלח לי המלחין הדגול תומסו אלבינוני, בכל פעם שאני שומעת את האדג'יו אני יודעת שחיפה הבקיעה.
© כל הזכויות שמורות לאורנה שלוש גורביץ, עיצוב ואדריכלות פנים, טל. 054-9348965