כשהייתי קטנה

גרדה הייתה שכנה שלנו ברמת חן. גברת יקית מבוגרת כזו שהבעל שלה נסע ב- B.M.W עוד לפני שזה היה אוטו של ערסים.
הבית שלה היה בית קטן וצנוע, כמו שלנו אבל אחר, עם גינה בגודל של הגינה שלנו רק שאצלה הכול עמד במקום.
כשהייתי ילדה קטנה, תמיד הסתכלתי בערגה על הבית של גרדה.
בחזית הייתה מרפסת ארוכה לאורך כל הסלון ותמיד עמדו שם, כמו חיילים, רהיטי ברזל צבועים בלבן בעלי מושב פלסטיק ירוק. בלילה ישבו עליהם כל היקים של השכונה ושיחקו קלפים .
במטבח היה חלון קטן ודרכו יכולתי להציץ מהגינה שלנו ולראות איך הכול מסודר.
איך כל הכוסות מונחות כמו במסדר, השטיחים עומדים בזווית הנכונה, הכורסאות שבסלון - מכובדות כאלה- מוצבות בפינות, כל אחת במקומה, כמו שמורה גרמנית בארץ ישראל של פעם.
והגינה שלה, הו הגינה, כמו גלויה קטנה. כל פרח וכל שיח עמדו בדיוק במקום והדשא תמיד היה ירוק יותר, הכי ירוק שיש. השבילים היו ללא רבב, לא היה עלה יבש אחד שהעז לדרוך על השביל הנקי של גרדה.
בכל ערב היא הייתה יוצאת לגינה בתסרוקת גבוהה ומדויקת, כשידה אוחזת בצינור השקיה, ומשקה פרח פרח. באותו זמן בדיוק, גברת אווה מרבך, השכנה ממול, הייתה גם היא משקה את הגינה שלה, והן היו קוראות אחת לשנייה: יוהו גרדה! יוהו אווה! ומנופפות לשלום קצר.
ואצלנו בגינה, מהומת אלוהים.
כלבים וחתולים וארנבות מקפצות וציף-ציף התרנגולת שהייתה מתנפלת על הדוור ופעם אפילו נכנסה למטבח של גרדה וגנבה שניצל. היו לי צפרדע ויונים, ובגינה צמחו פרא המון עצי פרי והדרים וירקות גינה וצב ( תמיד היה גם צב). היינו שלשה ילדים והיה רעש וכל הדשא היה מלא מחטי אורנים שדקרו ברגליים וההורים שלי דברו עברית, רק עברית, 5 דורות בארץ ישראל, רק עברית.
כשישבתי כל יום בשתיים ועשרה על ספסל בגינה ושמעתי "לאם ולילד" , שקעתי בחלומות שאני גרה בעצם בבית המושלם של גרדה. בדמיוני ניצב הספסל במרפסת שלה והכול סביבי נקי ויפה כמו בבית הריק של גרדה –
שאף פעם לא היה בו רעש של ילדים או כלב או צב ...
לפני שנה גרדה מתה והבית שלה נמכר.
השביל הנקי, השקט וכל הפרחים קבורים עכשיו מתחת למפלצת בטון מכוסת שיש שבנו שם.