קבלת החלטות

זה ממש לא היה אמור להיות מסובך. יש פרויקטים שזורמים בדיוק לפי כל הכללים: תקציב סביר, כמה מפגשים, מגבשים קונספט, בוחרים חומרים, מתמוטטים קלות תוך כדי, מסיימים מותשים, עורכים חנוכת בית, משוויצים וגומר.
לנישה הזו היה אמור להשתחל הבית של גלית ואודי מרמת אפעל.
אנשים מקסימים, תקציב מכובד, לוח זמנים אפשרי וקדימה לדרך.
או, טעות, אמנם אלה הם תנאי הפתיחה , אך התהליך מחייב קבלת החלטות וקבלת החלטות מחייבת לקיחת אחריות על ההחלטה ולקיחת אחריות זה דבר מפחיד ולפיכך גלית החליטה לא להחליט.
" אנחנו רוצים בית מודרני, נו, קלאסי כזה, מראה נקי, ממש היי-טקי, אבל טיפה כפרי, נו את מבינה, עם רהיטי עץ עתיקים ותקרת עץ עם קורות עבות כאלה, משהו מינימליסטי אבל חם, הבנת? "
ניסיתי, בחיי שניסיתי. עשרות ספרים וקטלוגים אפסנתי שם. ביקשתי מגלית שתסמן כל מה שהיא אוהבת והיא אכן סימנה, אוהו, כמה סימנה:
סימנה בתים מבטון חשוף, אלה האפורים
שתמיד משלבים אדום בכמה חדרים.
סימנה בתים כפריים עם גגות רעפים
מכוסים אבנים מטירה עתיקה
וסימנה בתים נקיים וצחים
עשויים מפלדה וזכוכית מבריקה
סימנה מטבחים כפריים וחומים
וסימנה מטבחים של "בופי"
סימנה חדרים לבנים וריקים
וגם צבעוניים זה יופי
וככל שנקפו קטלוגים כך גם הסיבולת שלי אותגרה.
גלית, אמרתי לה, חייבים להחליט, אנחנו מאבדים את המטרה .
הכול כל כך יפה, נכון,
אבל צריך לבחור סגנון.
טיילנו מים עד ים, חרשנו את כל שדות הרצל, פלורנטין, ידידיה פרנקל וחוזר חלילה.
צלחנו שכונות, פרוורים וערים תוך ניסיון נואש למצוא יחד,
את אותו הסגנון היחיד ומיוחד שיגרום לגליתוש קצת נחת.
נקפו הימים שהפכו שבועות שנאספו לחדשים וגלית מדלגת בקלילות מסגנון לסגנון ולא מראה סימני עייפות.
נשמתי עמוק, אספתי את האסרטיביות השמורה בי למקרים קשים ושלחתי את גלית למסע אל תוך עצמה, הדרך הקשה אל ההתבגרות המחייבת אותנו, למען השם, להחליט .
בתים יצאו לדרך והגיעו, חנוכות בית מילאו רחוב אחר רחוב וגלית עוד מחפשת.
ויהי חורף ויהי קיץ ויהי טלפון מגלית.
" החלטתי" , היא אמרה," תקופת ההפסקה שלקחנו אפשרה לי להתמקד, ראיתי המון בתים , התייעצתי עם חברים והפעם אני יודעת בדיוק מה אני רוצה.

אני רוצה בית קלאסי אירופאי, חם, נו נקי כזה, מינימליסטי בהיר, בסגנון כפרי טוסקאני, נו עם הרבה עץ מהמזרח, נו הייטקיסטי כזה, זאת אומרת, מאוד צבעוני, אה, לבן שמנת, פחות או יותר כזה, הבנת?".